פשוט מדהים איך פעם אחר פעם אמא שלי מעצבנת אותי, מעליבה אותי, יש ריבים, אני אומרת לה מה אני מרגישה, ומה אני מקבלת?
מכירים את זה שבכיתה ג' יש לכם ריב עם חברה טובה, באיזשהו שלב אין לה מה להגיד אז היא מתחילה ללגלג ולזלזל? כדי לפגוע?
עצוב שזה מה שאמא שלי עושה לי.
"כל היום שוכבת עם חבר שלך"
"אל תשבי פה (במטבח) אני רוצה לבשל בשקט"
ואז אני אומרת לה שהדברים האלה מעליבים אותי. היא אומרת:
"אל תעשי עליי את המניפולציות שלך"
"אל תתחצפי לאמא שלך"
ובסוף מה אני מקבלת?
היה היום ריב בקבוצה שהמשפחתית (אני, אמא, אחותי וסבתא שלי) ביני לבין אמא. לא יודעת איך הוא קרה שם. ובסוף?
סבתא: "שם של אמא שלי, תוציאי אותי מהתוכנית, לא רוצה להיות נוכחת לדברים האלה" (הדברים האלה=זה שאני אומרת לאמא שלי מה אני מרגישה ובצורה די מכבדת.
סבתא: "אני לא מפסיקה להשתעל ולעשות פיפי ביחד בגללכם" (היא צוחקת על כל מה שאמרתי)
אמא: "את בטח משתינה מצחוק"
אחותי גם כן צוחקת.
לפעמים אני לא יודעת אם אני המוזרה פה. אני לא יודעת אם אני צריכה להמשיך להתעקש או לצלול (כמו שאבא שלי קורא לזה). אין לי מושג אם אני צודקת בריבים האלה, או לפחות מנחים אותי עקרונות צדק. אבל דבר אחד אני יודעת: אני בחיים לא אסלח על הלגלוג הזה, על זה שהן לא לוקחות את מה שאני אומרת ברצינות. לגרש אותי ולקרוא לי שרמוטה זה סיבה מאוד טובה להעלב ולהביע את עצמי. ועוד היא אחר כך אומרת לי: "איך את לא מתביישת?" או "תחשבי בהיגיון".
כשאני אומרת לאמא שאני נעלבת ממנה, היא אומרת לי במבט מלגלג ומזלזל:
"ממה את בדיוק נעלבת?!"
היא בסדר? איך לא נעלבים ממה שהיא אומרת. ועוד אחר כך היא גם מתעלמת ממני (אני אומרת משהו והיא לא עונה) וטורקת את הדלת של החדר שלה בעצבים. היא מגיעה לחדר שלי עם חבר שלי ומתחילה לדבר איתו על ההתנהגות שלי.
בסופו של דבר היא "עושה לי טובה" ומחליטה להתעלם מכל מה שהיה, כאילו דבר לא היה. זה ממש מרגיז, כי היא מסמנת לי כעבור כמה זמן שהיא רוצה שאתן לה חיבוק, ולמה שאני ארצה לתת לה חיבוק אם היא כל כך העליבה אותי. אז אמרתי לה שאני לא מתכוונת להתנהג כאילו שום דבר לא היה אחרי הריבים האלה, אלא אם כן נפתור אותם כמו אנשים בוגרים.
בזמן האחרון יש לי די הרבה ריבים כאלה. אני ממש שונאת להתקרבן, אבל תאמת אני באמת נפגעת. מרגיש לי שאני זרה בבית שלי, אני כבר לא מרגישה בנוח להסתובב עם פיג'מה אפילו, החדר שלי לא מרגיש לי כמו החדר שלי. אני לא מוצאת את עצמי והמקום שלי. אני לא מוצאת נחת בשום מקום. עומדת לי בועה כזאת בגרון, ואין לי כוח לבכות. הבנתי היום שלי ולאמא שלי אין תקווה כי היא פשוט לא מוכנה להקשיב ולנסות לרגע לחשוב מה לא בסדר. בעלה גם כן לא בסדר. בקושי מדבר איתי (כי די לגיטימי שהוא לוקח את הצד שלה) מתנהג אליי מגעיל ולא עושה צעד אחד לקראתי, תמיד מחשיב אותי כ"קרציה נודניקית", אבל זה מעצבן, כי הריבים שיש לו איתה דומים מאוד לריבים שיש לה איתי. ככה שאם אתה בן אדם אובייקטיבי אתה יכול להזדהות קצת עם בן אדם ולא כל כך לשפוט אותו.
הגעתי למסקנה שצדקתי כל השנים האלה - בסופו של יום, אתה לבדך. משפחה יותר עמידה מחברים, אבל גם היא לעתים יכולה להעלם. האדם היחיד שאתה יכול להיות בטוח בו הוא אתה. ותגיד תודה שלפחות יש לך את עצמך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: